|
45 שנה לאסון נ"ד נופלי אסון המסוק בבקעה
ב-25 למאי, כמדי שנה, יתקיים טקס האזכרה השנתי ל-54 לוחמי וקציני מחזור מאי 76 של חטיבת הצנחנים וצוות האוויר שנהרגו באסון הנ"ד, כאשר מסוק יסעור של חיל האוויר התרסק במהלך תרגיל חטיבתי בבקעה.
הייתי קשור מאוד לפלוגה. דודו כוכבי ז"ל, המ"פ , היה מ"מ מצטיין אצלי בפלוגה . בשעות הפנאי היה יושב באוהל ופותר תרגילים במתמטיקה להנאתו. החיוך על פניו כשפתר את התרגיל בהצלחה היה שובה לב. דודו החליט שהוא רוצה ללמוד בטכניון, השתחרר מהצבא אבל בשיחות שהיו לי עמו אמרתי לו שהוא חייב להיות מ"פ. הוא סיים בהצטיינות את הטכניון , קיבל הרבה הצעות, אבל התקשר אליי וסיפר שהחליט לקחת את האתגר והוא רוצה להיות מ"פ ודווקא של מחזור מאי הקשה יותר, ולהכשיר את החיילים כלוחמים.
דודו מונה ל- מ"פ. קלטנו את הפלוגה מהבקו"ם לבסיס הטירונים בסנור שאני הייתי מפקדו באותה עת. ליוויתי את הפלוגה ממש צמוד. היו לי שני מ"פים "נמרים" : מצד אחד דודו מגדוד 890 ומצד שני יום טוב סמיה עם הפלוגה של גד' 202. שניהם התחרו כל הזמן. זכור לי יום ההורים הראשון כשהבאנו את ההורים באוטובוסים לסנור. הצגתי את דודו ואת יום טוב וההורים התרגשו מאד. הראיתי להם את קבר השייח' למעלה על ההר , והם כבר ידעו מהסיפורים של הבנים מה זה להגיע למעלה עם האלונקות. זה היה מרגש מאד. דודו המשיך עם הפלוגה . ראיתי אותו ואת הקצינים שלו מכתיבים את הסטנדרטים שרכשו, לפלוגה, איך הם נלחמו ביום הספורט, איך ביצעו את מסלולי הלוחם, את התרגיל הפלוגתי . ראיתי את הברק בעיניים של החיילים, את ההשקעה והנתינה, איך סחבו את האלונקות בעליה, בשאגות ובקריאות עידוד. תמיד רצו להיות טובים יותר, לפגוע טוב יותר, לרוץ עם הפצועים טוב יותר, לתת את הנשמה עד הסוף.
לאחר המסלול המפרך בבא"ח סיימה הפלוגה את האימונים ועברה לגדוד 890 לפיקודו של עופר . אני המשכתי בדרכי ומוניתי למג"ד 50.
בתרגיל החטיבתי בבקעת נועיימה, קוים תדריך אחרון עם קברניטי המסוקים. עמוס ירון ,שהיה מח"ט 35, סיכם את הלקחים והנקודות החשובות ודודו ואני יצאנו מרשת ההסוואה חבוקים, צועדים אל המסוקים. הוא פנה שמאלה למסוק שלו ואני ימינה למסוק שלי . אני זוכר שאמרתי לו "דודו, דיר באלאק, תלכו בשקט. אל תדרדרו אבנים כי אני הולך מאחוריכם במעלה המצוקים לבוקע הדרומי". הוא הגיב בחיוך ואמר: "אל תדאג, כל הפלוגה יודעת שאתה מאחורינו".
היה זה מחזה מרהיב – כשהחטיבה כולה עלתה למסוקים. אני עליתי למסוק שלי , ורצתי לאחר הנחיתה לתפוס את השביל שדרכו הייתי אמור לעלות למעלה אל המצוקים. והיה רק שקט. ואז אני שומע ברשת הקשר את ההודעה המצמררת. בהודעה נאמר שמסוק נפל. כולנו נותרנו עם השקט הנורא. ישבתי עם הגדוד שלי לרגלי המצוק. לא ידעתי איזה מסוק נפל, אבל מאחר ודודו לא הגיע לשביל המצוקים, הבנתי שקרה משהו לפלוגה שלו, הפלוגה שהייתי צריך לעלות אחריה. הרבה מחשבות רצות ברגעים כאלה שנראים כמו נצח. שמעתי בקשר את החילוץ כשאני יושב בין המצוקים עם הגדוד והשקט הורג אותי, והשקט הזה ממשיך עד היום. דודו אבד לי אבל נשאר חלק מחיי.
45 שנה חלפו. אנחנו מגיעים מדי שנה לאנדרטה יחד, מפקדים, מספר לוחמים שנותרו מהפלוגה, ולוחמים מהפלוגה של יום טוב סמיה מגד' 202. עצוב לראות שמההורים השכולים רבים כבר אינם עמנו.
לעומר, מפקד צוות בסיירת צנחנים, יש חווה בסמוך והוא מטפח את האנדרטה ושומר עליה ומדי שנה כשאנחנו מגיעים עם ההורים שעוד נותרו, אנחנו זוכרים ומרכינים ראש בעצב. יהי זכרם ברוך .
תא"ל מיל' יהודה דובדבני
|
